מונחות לפני שלוש בקשות למתן הוראות, אותן הגישו הנאמנים שמונו על ידי לביצוע פסק הדין בתובענה הייצוגית שבכותרת.
1.
רקע הדברים והליכים קודמים
תובענה זו הוגשה בשנת 1995 כבקשה לאישור תובענה ייצוגית על פי חוק ניירות ערך תשכ"ח-1968 והתקנות על פיו, בעילה של הטעיה או מרמה בתשקיף. התובענה אושרה כתובענה ייצוגית ביום 1.12.96 על ידי בית משפט זה (כב' השופטת אליעז) לפי סעיף 54א ו- 54ב לחוק ניירות ערך. הקבוצה שבשמה הוגשה התובענה הייצוגית הוגדרה:
"כמי שהחזיק מניות ו/או אופציות של חברת רייכרט תעשיות בע"מ בתאריך ה- 3.4.95 למעט הנתבעים בתובענה ייצוגית זו".
בקשות רשות ערעור על ההחלטה נדחו בבית המשפט העליון, חלקן בהסכמה ומקצתן בהחלטתו של בית המשפט העליון מיום 5.6.01 (רע"א 8332/96, 8377/96, 8268/98).
הסכמי פשרה בין חלק מהנתבעים לבין התובע המייצג אושרו על ידי בית המשפט ביום 17.5.00 וההליך בתובענה המשיך להתנהל כנגד דן רייכרט ומנשה כהן בלבד (אשר נפטר בינתיים ועזבונו בא בנעליו), עמם לא הושגה פשרה. סכום הפיצוי הכולל על פי הסכמי הפשרה הינו בסך של כ- 10 מיליון ש"ח, שהופקדו בקופת בית המשפט.
בפסק הדין מיום 27.11.02 נקבעה אחריות הנתבעים ונפסק לתובע המייצג ולקבוצה סכום כולל של 3,400,000 ש"ח (3 מיליון ש"ח כנגד מנשה כהן ו- 400,000 ש"ח כנגד דן רייכרט) על דרך האומדנה (מעבר לסכום הפשרה). כמו כן, פסק בית המשפט גמול לתובע הייצוגי בסך של 300,000 ש"ח (בנוסף ל- 100,000 ש"ח שכבר נפסקו לטובתו קודם לכן, בהחלטה מיום 25.12.01) ואת שכר הטרחה לבא כוחו העמיד על 13% מסך הסכומים שנפסקו, כולל על פי הסדר הפשרה. בנוסף, חויב מנשה כהן בהוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח, ואילו דן רייכרט חויב בהוצאות בסך 7,000 ש"ח (פסק דינה של כב' השופטת אליעז בתיק זה).
אופן חלוקת כספי הפיצוי נקבע בהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט לאחר מתן פסק הדין, על-פי היקף האחזקות היחסי של כל אחד מחברי הקבוצה במניות החברה (להלן:
ההחלטה לעניין אופן החלוקה).
על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ועל ההחלטה לעניין אופן החלוקה הוגשו ערעור ובקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הערעור לעניין אחריות הנתבעים ולגבי הנזק - קיבל את הערעור בחלקו (ע"א 345/03 דן רייכרט נ' יורשי המנוח משה שמש ז"ל (מיום 7.6.07).
בית המשפט העליון קבע את האופן בו יש לחשב את הנזק. מפאת חשיבות הדברים להליך שלפניי אחזור על שתי דרכי החישוב החלופיות עליהן הורה בית המשפט העליון (ס' 88 לפסק דינו של כב' השופט עדיאל):
"קביעת הנזק תיעשה על בסיס אינדיבידואלי, ובה ייקבע נזקו של כל אחד מיחידי הקבוצה, כשהנזק יחושב לפי שיטת 'חסרון הכיס'. הדרך הראויה ליישומה של שיטת חסרון הכיס לא תוכל להיקבע בהליך זה, ועל בית המשפט יהא לפסוק בדבר על-פי הראיות וטיעוני הצדדים. במסגרת זו, יוכל בית המשפט המחוזי לשקול גם אימוצן של שיטות המחשבות את "חסרון הכיס" באופן מקורב..."
בסיום פסק דינו, החזיר את התיק לבית משפט זה לצורך קביעת גובה הנזק, הערכת חלקו היחסי של דן רייכרט בנזק וחלוקת הפיצוי בין התובעים, בהתאם להנחיות ולעקרונות שנקבעו בפסק דינו ועל בסיס ראיות שיוגשו לבית משפט זה לעניין הנזק.
בשלב זה, נקבע התיק לדיון לפני. בהתאם להנחיות בית המשפט העליון, הוריתי לצדדים על הגשת ראיות לעניין הנזק, באמצעות חוות דעת.
מחוות הדעת שהגישו הצדדים עלה, כי כל אחד מהצדדים פירש באופן שונה את פסק דינו של בית המשפט העליון ועל בסיס פרשנות זו בחר את נוסחת החישוב לצורך חוות הדעת. לאור זאת, היה צורך להכריע, לפני חקירת המומחים, איזו נוסחת חישוב יש לערוך על פי פסק דינו של בית המשפט העליון. בקדם משפט שהתקיים ביום 5.3.09 הצעתי לצדדים להסכים על דרך חישוב מסוימת ומשהצדדים דחו את הצעתי הוריתי על הגשת סיכומים בשאלה "איזו שיטת חישוב עונה על החלטת בית המשפט העליון לעניין אופן חישוב נזקם של חברי הקבוצה".
החלטתי בשאלת אופן החישוב ניתנה ביום 21.9.09, חקירת המומחים התקיימה ביום 14.10.09, ולאחריה הגישו הצדדים סיכומים סופיים.
ביום 27.01.10 ניתן פסק דיני הסופי בסוגיית הנזק. בתמצית, פסקתי, כיההפרש בין מחיר המניה במועד סמוך לחשיפת התרמית לבין מחיר המניות מיד לאחר חשיפת מעשי המרמה, הוא שמשקף את הנזק שנגרם לבעלי המניות כתוצאה מהמידע המטעה. בשיטה זו, המכונה "השלכה לאחור" (Backcasting), אין רלוונטיות למועדי הרכישה או למחירי הרכישה השונים, שכן הנזק מחושב על פי גובה הצניחה במחיר המנייה מיד לאחר מועד הגילוי לעומת מחיר המניה בסמוך ולפני מועד הגילוי אודות התרמית. זוהי אחת השיטות לחישוב מקורב של שיטת חסרון הכיס עליה הורה בית המשפט העליון. אשר על כן, ובהעדר קשר בין הנזק האינדיווידואלי למחיר הרכישה או מועד הרכישה של המניה לצורך חלוקת כספי הפיצוי בין חברי הקבוצה, פסקתי כי הפיצוי המצרפי יחולק בין חברי הקבוצה, כך שכל חבר קבוצה יקבל פיצוי על פי מספר ניירות הערך שברשותו וסוגיהם (מניות/אופציות), מוכפל בנזק שנגרם למניה או לאופציה לפני העניין. לאחר ביצוע החישוב האמור, מצאתי כי הנזק הכולל לקבוצה הינו בסך 9,043,384 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגילוי ועד לתשלום המלא בפועל. עוד קבעתי, כי מנשה כהן יחויב בתשלום מלוא הנזק ואילו דן רייכרט יחויב בתשלום 10% מסכום הנזק המצרפי. כמו כן, מיניתי את עו"ד רמי בן נתן ועו"ד נדב אולגן, ב"כ התובע המייצג, כנאמנים לביצוע פסק הדין.
לאחר מתן פסק הדין, פעלו הנאמנים למימושו, בין היתר באמצעות פרסום מודעה בנוסח שאושר על ידי וכן באמצעות פנייה בכתב לחברי הקבוצה אשר פנו בעבר להוכחת זכאותם (לאחר מתן פסק הדין הראשון), בה הוזמנו חברי הקבוצה לפנות לנאמנים להוכחת זכאותם בתוך 60 ימים. לאחר מכן, פעלו הנאמנים לבחינת תביעות הזכאות שהתקבלו בידיהם. במודעה ובפניה נקבעה הזכאות לפי פסק הדין שניתן על ידי. היינו, כל חבר בקבוצה יזכה לפיצוי בגובה מספר ניירות הערך שהחזיק, כפול הנזק לנייר ערך לפי שיטת ההשלכה לאחור. שוב נעשו פניות על פי המודעה החדשה.
בינתיים, דן רייכרט הגיש ערעור נוסף לבית המשפט העליון. התובע הייצוגי ערער, אף הוא, הן על הערכת הנזק והן על שיטת החישוב (ע"א 2046/10 וע"א 2051/10). בבית המשפט העליון הגיעו הצדדים לפשרה, לפיה דן רייכרט יישא בתשלום פיצוי בסכום כולל של 1,500,000 ש"ח, כי מסכום זה ינוכה הסכום שכבר שולם על ידו בעבר בערכים של היום וכי בסה"כ יעביר דן רייכרט סכום נוסף של 871,347 ש"ח (פסק הדין מיום 29.3.11). לאור הפשרה אליה הגיעו הצדדים, לא נדרש בית המשפט העליון לאופן חישוב הנזק. עוד קבע בית המשפט העליון כי: "
מיד לאחר פסק דיננו זה וההחלטות האמורות שיצורפו (לעניין הגמול ושכר הטרחה), יפעל ב"כ התובע הייצוגי לחלוקת כספי הפיצויים, ובעניין זה ינקוט בהליכים הקבועים בחוק
".
בסיפא פסק הדין, צוין כדלהלן:
"לפסק-דיננו זה תתווסף בימים הקרובים ההחלטה בעניין שכר הטרחה של עו"ד בן נתן, לאחר שביום 04.04.2011 נקבל ממנו רשימה מפורטת של נתונים. באותה החלטה נתייחס גם לגמול שנקבע לתובע הייצוגי.